לפעמים צריך לעצור ולהסתכל מעבר למה שאנחנו רואים.

יש משפט אחד מסרט שראיתי כשהייתי ילד, מלך האריות 3, שנשאר איתי עוד מאז.

טימון עומד עם סימבה, מביט איתו על הנוף, ואומר לו ״סימבה, תסתכל מעבר למה שאתה רואה״.

כילד זה נשמע כמו עוד משפט פילוסופי מסרט מצוייר.

אבל היום, אחרי שנים של ציור, לימוד ועבודה עם ילדים, נוער ומבוגרים-

אני מבין שזה משפט שמסביר הרבה ממה שקורה אצלנו.

אם מסתכלים רק על פני השטח, רואים מקום בו לומדים ציור.

ילדים ואנשים יושבים עם צבעי עיפרון , לומדים טכניקה, מתקדמים משיעור לשיעור.

אבל אם עוצרים לרגע ומסתכלים מעבר לדברים ממבט ראשון , מבינים שזה הרבה יותר מזה.

למפגשי הציור הפרונטליים

ציירה: אלמה סומך, מקבוצת הנוער.

לדוגמה סיפור של ילדה אחת, בת שמונה.

ההורים שלה הגיעו אליי כמעט מיואשים מאחר והטיק טוק ואינסטגרם היו כל העולם שלה, טיקטוק, שעות של גלילה, וקושי להתרכז בדברים אחרים ובחיים האמיתיים.

והם רק חיפשו משהו שייתן לה עניין אמיתי וערך מוסף.

היא התחילה להגיע למפגשי הציור, ולאט לאט התחיל לקרות משהו.

היא חיכתה לשיעור, רצתה להמשיך בבית, התרגשה מתהליך, מהשיפור.

והציור הפך לעוגן עבורה, משהו שהיא הופכת ליותר ויותר טובה בו ,אוהבת לעשות אפילו יותר מלגלול בטיקטוק. 

וכשזה קורה, הרבה דברים אחרים מסתדרים מסביב.

אז במבט חיצוני רואים פשוט ילדה שהתחילה ללמוד  לצייר, אבל מי שמסתכל באמת-

רואה ילדה שמצאה חיבור, מיקוד, וביטוי אמיתי. 

ציירה: רוני אור, מקבוצת הנוער.

מקרה אחר, הוא של נער על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה.לא תמיד קל לו להביע את עצמו במילים, לא תמיד פשוט להשתלב חברתית.

אבל ברגע שהוא מתיישב לצייר, זה העולם שלו. שם הוא מדויק, נוכח, חד.דרך הציור הוא מצליח להגיד דברים שלא תמיד יוצאים בדיבור.להצטיין ולהתבלט בתחום שהוא כאילו נולד לו. 

והמפגשים הפכו עבורו למסגרת בטוחה, שמאפשרת לו להיות הוא, בלי צורך להסביר את עצמו כל הזמן.

יש גם את קבוצות הבוגרים, ואת האנשים המיוחדים שבתוך מירוץ החיים, עוצרים לרגע ובוחרים בעצמם, בדברים שעושים להם טוב.. שאף אחד לא יגיש על מכש של כסף בחיי משפחה עמוסים..

אמא בת 36, מנהלת פרויקטים בחברת הייטק גדולה.

אחראית, עסוקה, רגילה לחשוב על כולם.

ובכמעט שעתיים בשבוע של מפגש הציור-היא פשוט עוצרת לרגע.

לא מנהלת, לא מתכננת, לא רצה קדימה. רק מציירת.

המשפחה שלה כבר יודעת שאלו שעתיים קדושות.

זה המקום שבו היא מתעסקת בעצמה, בשקט שלה, בלי רעשי רקע.

ציירה: אירית בראון, מקבוצת הבוגרים. 

וכשאני מחבר את כל המפגשים האלה, ילדים, נוער, מבוגרים-

אני חוזר שוב לאותו משפט ישן מהסרט.

כשאתה מסתכל מעבר למה שאתה רואה.. 

מבינים שציור הוא אף פעם לא רק תוצאה.או רק טכניקה 

תמיד יש תוצאות לוואי חיוביות ,זה תהליך אמיתי שקורה לנו בלב.

הוא מקום לביטוי, לריכוז, לביטחון, ולפעמים גם לנשימה.

זה נכון לגבי ילדים שמגלים אהבה חדשה,

לגבי נערים שמוצאים שפה משלהם,

ולגבי מבוגרים שמחפשים רגע של תשוקה לעצמם בתוך החיים העמוסים.

ולכן, מבחינתי, זה מעולם לא היה רק שיעורי ציור,

אלא מקום שיש בו הרבה יותר ממה שנראה לעין.

וצריך רק לעצור לרגע, ולהסתכל מעבר.

למפגשי הציור הפרונטליים